החשש מאבחון

התלבטתי הרבה אם לכתוב את הפוסט הזה. כי מי כמוני מבינה כמה מפחיד זה לאבחן את הילד שלנו וכמה אנחנו רוצים להאמין שהכל בסדר, לא רוצים שאף אחד יראה מה שאנחנו חוששים ממנו וכמה אנחנו מפחדים מהמשמעות של האבחון ורוצים לתת עוד צ׳אנס. אבל הפוסט הזה נכתב כי אני חושבת שהוא משותף לכולנו. או כמעט לכולנו. והוא מאוד חשוב.

השבוע התקשרה אלינו למרכז אמא שרצתה להתייעץ איתי לגבי אבחון לילד שלה אצל נוירולוגית אצלנו במרכז. אני אשנה מעט את הפרטים במקרה למרות שזה רק אחת מהרבה שיחות שניהלתי בשמונה השנים האחרונות.

באותו מקרה, מי שהפנתה את הילד לאבחון הייתה הגננת והילד כבר היה בטיפול של קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק.

בשיחה, אחרי כמה דקות ארוכות, הבנתי שמה שהיא הכי פוחדת ממנו הוא שההרגשה היום היא של אבחון יתר.

אז קודם כל כדאי להסביר שבעוד שבחברה אני גם רואה מצב של אבחון יתר ושבאמת יש פעמים שצוותים חינוכיים ממהרים לתת כותרת או לדרוש אבחון כי קשה להתמודד עם הילד, בפועל, המציאות שונה מעט.

אני חושבת שהרבה גננות מזהות אצל הילדים שלנו קשיים אבל לא מספרות להורים כי הן לא מוסמכות או מפחדות מהתגובה שלהן. הסברתי לאמא שאם הגננת רואה שיש בעיה אז דווקא במקרה כזה אני הייתי מאוד מודה לה ובודקת. קודם כל, כי אם יש משהו תמיד עדיף אבחון מוקדם מאשר מאוחר. אבל גם, כי אם אין משהו, אני אשמח שהגננת תקבל דיעה מקצועית בנושא לפני שהיחס לילד יהיה כשל מי שיש לו בעיה שדורשת טיפול.

הדבר השני הוא הרופאים. מההיכרות שלי עם צוות מאוד רחב של רופאים, אין היום מגמה של אבחון יתר. להפך. התהליך של אבחון הוא כל כך מסודר ואפשר להגיד שרחב אפילו, שאפילו אם ברור לרופא מהר מאוד מה האבחנה, הוא עדיין עושה את התהליך המסודר, שלעיתים מחייב אבחון על ידי גורם נוסף, לפני שההורים מקבלים תשובה.

מעבר לזה, בלט בשיחה, והאמת שזה מה שכולנו יודעים בתוכנו. שאנחנו מפחדים מהאבחנה כי היא נותנת ״טייטל״ לילד. כי ברגע אחד כבר אי אפשר לומר שמשהו לא תקין אלא יש משהו שכבר אי אפשר להתעלם ממנו.

ההרגשה הזו היא ההרגשה כי מובנת והגיונית שיש.

אבל.

האמת היא שגם בלי אותה כותרת, לילד שלנו יש משהו שמקשה עליו.

יכול להיות שזה באמת משהו שקשה לנו לשמוע. אבל יכול להיות שהמצב הוא הרבה פחות גרוע ממה שאנחנו חושבים.

הדרך הכי טובה להסביר את זה היא שהרבה פעמים כשהורים מתקשרים אלינו למרכז הם מסבירים לנו מה הילד לא עושה. שזה הנכון. הם מפרטים לנו מה לא בסדר ומה מדאיג אותם.

אבל באבחון בודקים לא רק מה הילד לא עושה או עושה לא נכון או לא לפי הנורמה. השאלות שהצוות שואל הן גם מה הילד כן עושה.

יכול להיות שהוא לא מדבר כמו בני גילו אבל הוא כן מדבר לפי השלבים הנכונים של התפתחות השפה ויש מצב של עיכוב אבל הוא לא מדאיג כי הילד משיג את כל השלבים וידבר עוד מעט. יכול להיות שכל מה שנדרש הוא הדרכה להורים או תיקון של העבודה עם הילד והבעיה שמטרידה אותנו נפתרת.

ונכון. יכול להיות שיש משהו שדורש התערבות או טיפול משמעותי יותר.

אבל כשפונים לאבחון קורים שני דברים. הראשון, אנחנו יודעים מה יש לילד. וברגע שיודעים את זה זה כבר הרבה יותר קל כי יודעים איך להתמודד עם זה. והשני, שיש מישהו אחר, שהוא לא אנחנו, שלוקח אחריות ומנהל את כל המקרה של הילד. וזו הקלה נוספת גדולה עבורנו.

באותה שיחה, כשהילד כבר היה בטיפול אצל שני גורמים מקצועיים שונים, הסברתי לאמא שקודם כל, מעצם זה שיש רופאת התפתחות שרואה אותו, היא זו שמנהלת את המקרה ולא האמא. כי עד אותו מקרה, האם היא זו שתיווכה יותר בין המטפלים של הילד וקיבלה למעשה החלטות מקצועיות.

מעבר לכך, רופא התפתחות יודע לראות את התמונה המלאה ולהנחות את הצורך בטיפול המתאים. כבר היו לנו מקרים שההנחייה הייתה להוריד חלק מהטיפולים ולבנות תוכנית ממוקדת יותר למשל.

ויש עוד אלמנט שכדאי לחשוב עליו.

מאוד יכול להיות שהילד שלכם יודע שיש משהו שקשה לו. שהוא רואה את ההבדל בינו לבין הילדים בסביבה שלו. וכשהוא רואה שלכם קשה ל קבל את הקושי שלו זה מקשה עליו עוד יותר.

לפעמים התפקיד שלנו כהורים הוא להגיד לילד שלנו שאנחנו רואים אותו ואת הדברים המדהימים שבו ואת הדברים שיותר קשים לו או בעיות שמלווים אותו ואנחנו עדיין אוהבים ורואים אותו בתור הכי הכי שלנו.

וכשאנחנו מכירים בקושי שלו ואנחנו איתו בזה, זה כבר הרבה יותר קל עבורו.

המקרה הזה היה של התפתחות. אבל באותה מידה נפגשתי בדילמה הזו של הורים שחששו מהגדרה של לקויות למידה או של הפרעות קשב וריכוז. ראיתי גם הורים שפחדו מאבחנות רפואיות (שמיעה, השמנת יתר וכו).

זה לא באמת משנה מה זה. אם יש לילד שלנו קושי התפקיד שלנו זה לעזור לזהות מה הקושי ולקבל את כל הכלים להקל עליו או להתמודד למרות הקושי. אנחנו לא חייבים אחר כך דיון וחשבון לסביבה.

אנחנו יכולים לעשות את כל הבירור באופן פרטי בלי שיירשם בתיק רפואי שיעבור איתו הלאה. זו כבר התמודדות שאפשר להתיחס אליה בהמשך ולהתייעץ כיצד לפעול.

אבל עד היום נתקלתי בהורים שלצד האבחנה שיכלה להיות קשה או אפילו מצערת, הם חשו הקלה גדולה. כי הם ידעו שהתחילו בדרך שתעשה לילד שלהם טוב יותר.