מי מפחד מטנטרום

לפני שהיו לי ילדים, הייתי מסתכלת על ילדים שנשכבים על הרצפה או נגררים בבכי אחרי ההורים שלהם ככישלון של ההורים. כשנולדה הבת הבכורה שלי, בהתחלה לפחות, הייתי נלחצת או מתביישת אם הייתה עושה סצינה או מציגה טנטרום למופת בציבור.

בילדה השנייה או השלישית, לא ממש זוכרת, הבנתי כמה דברים על טנטרומים וגם איך אפשר להתמודד איתם.

הדבר החשוב ביותר, שפעם היה סיסמא והיום אני חושבת שאני מאמינה בו בלב שלם הוא שהילד שלנו הוא לא כרטיס הביקור שלנו. המעשים שלו הם לא שלנו. הוא אדם נפרד ובהתאם לגיל ולכישורים שעזרנו לו לסגל, הוא יכול להתמודד עם המצבים שהוא נפגש בהם.

הדבר השני, שעוזר לי לתפעל את הסיטואציות האלה טוב יותר, הוא שאני לא רואה במצבים האלה כמשהו שקורה בינו (בינה במקרה שלי) לביני. זו סיטואציה ששייכת לילדים שלנו, תסכול או קושי שלהם והתפקיד שלי באותו הרגע הוא לעזור, בהתאם למה שהם צריכים באותו הזמן.

זה אומר שהם לא עושים לנו דווקא. זה לא נגדנו. הם בעצם קוראים לעזרה בדרך שלהם.

איך אפשר למנוע את הטנטרומים?

הכנה שלנו ושלהם מראש.

רוב המצבים חוזרים על עצמם. יש ילדים שזה קורה להם כשאומרים להם לא. אחרים כשחשים תסכול כי לא הצליחו וחלק כשהם רעבים או עייפים או בעצם כשהכל יחד.

הכנה שלנו

אני תמיד מוכנה מראש. התיק שלי הוא בערך התיק של מרי פופינס שיש בתוכו כל דבר שצריך. מפרי או נשנוש שממתין לרגע שלפני שהם רעבים מידי, דרך מוצץ, שמיכה או משחק שמרגיע אותם, דברים שיכולים להיות מקור לריב (ואז לפעמים יש לי עוד אחד כדי שלא יריבו על המשחק) וכן הלאה. כשאנחנו מוכנים קל לנו למנוע את רוב המצבים שקשורים לדברים שחסרים להם, רעב, עייפות או שאנחנו אומרים לא כי אין לנו למרות שנכון היה לתת אם היה לנו.

הכנה שלהם

לפני שאנחנו הולכים למקום שאני יודעת שיכול לגרום לתסכול או לכעס אני מכינה אותם. אם הולכים לסופר למשל, מכינה אותם שיוכלו לבחור משהו אחד עבורם. אם קשה להם להתחלק בדברים שלהם, אני שואלת אותם (מגיל שנתיים אגב) לפני שהחבר מגיע אם יש משהו אחד שירצו שאני אשמור אצלי כדי שלא יקחו להם ואז בשאר הדברים יוכלו להתחלק. אני מסבירה להם מה הולך להיות, מדברת איתם על איך להתנהג או להתמודד עם מצבים שאני צופה שיקרו. ככל שנכין אותם יותר יהיה להם קל יותר.

ומה עושים כשזה קורה?

קודם כל – כל העולם נעלם. עכשיו זה רק אני והילד שלי ולא אכפת לי אם מסתכלים או מה יגידו.

מדברים איתם. משפטים קצרים ולא נאומים.

גורמים להם להבין שזה אנחנו והם ויחד אנחנו הולכים לצלוח את המצב הזה.

מציעים פתרונות פשוטים ושואלים אם זה יעזור. שאלות פתוחות לא יעזרו במצב כזה אבל הרעיון הוא למצוא יחד מה הם צריכים. לפעמים זה רק חיבוק. לפעמים זו חלופה שמספיק משמחת. לפעמים זו חלופה זמנית ואת הדבר האמיתי ניתן להם כשנחזור הביתה.

זה לא שוחד. זה לא אם תקום מהרצפה תקבל. זו דרך שלי להושיט להם יד ולהוציא אותם מהמצב שנקלעו אליו ולא יודעים איך לצאת ממנו.

וחוזרים להצעה של חיבוק. הרבה פעמים כשהצענו כמה דברים, לחזור להצעה של חיבוק זה הפתרון הטוב ביותר.

מה לא עושים?

לא עומדים מעליהם אלא יורדים לרצפה.

לא כועסים. הם לא עושים משהו נגדנו.

לא מאיימים בללכת. אתם הרי לא תלכו וחבל להגיד משהו כזה סתם.

לא מזכירים להם אחר כך את ההתנהגות הזו כשלילית אלא מציינים דווקא את היציאה שלהם מההתנהגות כדי שהם יזכרו את הפתרון הזה בפעמים הבאות, עד שידעו לעשות אותו באופן אוטומטי.