שתי דקות של סדר

עכשיו בימי הקורונה, אנחנו בבית כל היום ונראה שגם אם אתם שייכים לקבוצת ההורים שלא חולי סדר וניקיון, הבית המבולגן יכול להוציא אתכם מדעתכם.

פעם, נהגתי לומר שיבואו לראות את הבית שלי רק אחרי 20:00 כשהוא מסודר כי כשאני עם הבנות אני לא מתעסקת בסדר וניקיון אלא בלהיות איתן בבית את מספר השעות הבודדות שיש לי ביום.

ואז, גיליתי (עם שלוש בנות שאוהבות שבאים אליהן חברים זה קרה מהר) שזה אולי נכון אבל אני מבזבזת זמן יקר בסוף יום לסדר ושבעצם, אני מחנכת אותן למשהו לא נכון. כי אומנם הן עזרו לסדר אבל כשהגיע סוף היום והיה כבר מאוחר, הרבה פעמים העדפתי לסיים את הסדר והניקיונות אחרי שהן ישנו.

באחד הימים כשהייתי בגן של נטע, הבת האמצעית שלי, ראיתי איך הגננת נעמדת, אומרת לילדים בשקט שעכשיו מתחילים לסדר ושמה במערכת (כן, כזו רדיו טייפ עם דיסק) את שיר הסדר.

מהר מאוד, כל הילדים, כמו נמלים, התחילו להתרוצץ בגן, לסדר ולשים דברים במקום בלי אף תלונה או קיטור.

עם שיר הסדר או בלי שיר הסדר, החלטתי שעושים שינוי בהתנהלות בבית.

כדי לא להגיד את המשפטים שלא חשבתם שתגידו אף פעם “אני לא משרתת” או “אין כאן גמדים קטנים שיסדרו אחריכם” או אולי “הנעליים לא יקחו את עצמם למגירה”, צריך פשוט להפסיק להתנהג ככה.

לא משנה כמה פעמים תגידו לילדים שלכם שזה לא התפקיד שלכם לסדר אחריהם, אם תמשיכו לסדר אחריהם זה מה שהם ילמדו.

אז אימצתי את כלל שתי הדקות.

במקום לחכות לסוף היום או להסתפק בכלל שכולנו מכירים ש”לא מוציאים משחק עד שלא אוספים את הקודם” התחלתי להגיד “שתי דקות סידור”.

למה שתי דקות?

כי זה לא מאיים. כי זה קצר וקל להם להירתם אליהם. וכי אם עושים את זה כמה פעמים ביום, זה באמת כל מה שצריך.

ואז, לפני כל ארוחה או פעילות שהן מחכות לה, אני אומרת “שתי דקות סדר” וכולנו מסדרים. הן רואות שגם אנחנו מסדרים דברים ופתאום הבית מרגיש כמו מקום רגוע שאפשר לנשום בו שוב.

ועוד קצת קורונה? אני חושבת שקיבלנו הזדמנות אמיתית לשנות את ההרגלים בבית שלנו. בעיקר, כי אם עד לפני שבוע היינו במצב של הישרדות – במרוץ בין חברים, חוגים, שיעורים, מטלות ועבודה, היום אנחנו פנויים הרבה יותר לזמן שמאפשר תהליכים אמיתיים.

וההרגלים שאנחנו יוצרים עכשיו יוכלו להמשיך בקלות גם כשנחזור לשגרה או כשתבנה סופית השגרה החדשה.

ובינתיים, לפחות יהיה לנו בית מסודר בלי לדרוך על לגו בדרך לסלון.